בעקבות התחרות השנייה על "פרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב" לשנת תשס"ג- 2003, בנושא 'אור וחומר', נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה 'אוֹרים', והוצגה במשך כשמונה חודשים (תשס"ה, 2005). במרכז התערוכה הוצגו 12 היצירות שהגיעו לשלב-הגמר בתחרות, יחד עם עבודות שנוצרו בעקבות סדנאות האמנים של קרן עדי וכן כמה יצירות מאוסף מוזיאון ישראל. התערוכה בחנה את מושג ה'אור' וייצוגיו השונים באמנות ובעיצוב.
בטקס הפתיחה של התערוכה, שנערך במעמד שרת החינוך לשעבר, הגב' לימור לבנת, הוענק "פרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב" לשנת תשס"ג - 2003, לזוכה בתחרות 'אור וחומר' - האמן זליג סגל, עבור יצירתו 'לגעת באור'.
התערוכה 'אורים' עוררה הד ציבורי נרחב ורבים הגיעו לראותה.

לקריאת דברי אמיתי מנדלסון, אוצר התערוכה.

התערוכה נערכה בשיתוף פעולה של קרן עדי ומוזיאון ישראל, ירושלים

נושא התחרות השלישית של פרס קרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב (לשנת 2005) היה "יחיד ויחד". זהו נושא מפתה, רחב ומגוון ופתוח לפרשנויות רבות, אבל בהקשר של קרן עדי, שעוסקת בבחינת הזיקות שבין יהדות לאמנות ולעיצוב, הוא ממוקד יותר ומורכב. עצם העובדה ש'יחיד' ו'יחד' הם בעלי שורש משותף היא מהותית להבנת היחס בין שני המונחים ובין כל מה שביניהם. היחיד נתון מעיקרו בתוך היחד, והוספה של יו"ד אחת או החסרתה הופכות את משמעות המילה על פיה.

לב התערוכה הוא עבודותיהם של 13 האמנים שהגיעו לשלב האחרון של התחרות, וסביבן – עבודות מאת אמנים ישראלים אחרים שעוסקות בפניו השונים של הנושא. אפשר לחלק את התערוכה לשניים: יצירות שקיבלו את השראתן מן היהדות ומן התפילה היהודית, ויצירות שמקור יניקתן בשיח החברתי העכשווי ושעניינן תפקיד היחיד בתוך החברה.

היהדות היא דת קהילתית, וכל המבקש להיות יהודי פעיל ושומר מצוות חייב לראות את עצמו חלק מקהילה. היהודי צריך מניין – קבוצה של עשרה מתפללים לפחות – כדי לומר חלקים מן התפילה היומית. פן ציבורי זה של הדת היהודית ניכר בעבודותיהם של דוב אברמסון, מולי בן ששון, יוסי גלנטי ואחרים.

קבוצת העבודות השנייה בתערוכה בוחנת את נושא היחיד והיחד בהקשר של החברה הישראלית בת זמננו. כאן מושלים היחידים הרבים שמרכיבים את החברה. את תפקיד האמן בחברה ואת כוחו לחולל שינוי אפשר לראות בעבודותיהם של דוד וקשטיין ונבחרת הציור, שהן פרי פרויקט מתמשך של מעורבות חברתית אשר שואפת ל"תיקון עולם" – חובת היחיד לפעול לשיפור העולם סביבו. עבודות אחרות כגון אלה של דנה לוי, אורית אדר בכר, ישראל רבינוביץ ואברהם אילת, נוגעות בתפקיד האמן כעד וכמצפון חברתי.

עוד מגמה בתערוכה שחוצה את שני חלקיה היא הביטוי הצורני של הדברים: המיזוג החזותי של ה"יחיד" בתוך ה"יחד" ניכר בעבודותיהם של אוריאל מירון, ז'אק ז'אנו ורונית אגסי.

אוצרת: תמנע זליגמן

"הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו", אמר משורר תהלים וכך ביטא את הדיאלקטיקה בין שבר לתיקון במחשבה היהודית.
שבר ותיקון, נושא התחרות על פרס עדי, פגש אמנים היוצרים במגוון רחב של טכניקות. יצירותיהם עוסקות במנעד רחב של נושאים: בהיסטוריה יהודית, בתפילה וטקסיות, מדרש ובסיפורי עם, בעיניינים הנוגעים לחברה הישראלית ולתולדות המשפחה.
השואה מופיעה כאירוע היסטורי המצית את הדמיון העכשווי בעבודותיהן של רות קסטנבאום בן-דב והדסה גולדויכט, בעוד ענבל יומטוביאן פונה אליה כחוויה בין-דורית, בין-שפחתית. רדיפות הנאצים וחורבן התרבות היהודית שלפני המלחמה עוררו גם את מאיה ז"ק להגות בגלות, זיכרון ואובדן. שרון ליפשיץ מתחקה אחר המפגשים שבין ההיסטוריה המשותפת להיסטוריה המשפחתית והיא מביאה סיפור מורכב של שבר ואיחויו על רקע חיי הקיבוץ. העלייה לישראל, נושא מכונן בזהות הישראלית, היא נושא הציור של שי אזולאי. קטיה אויחרמן יצרה חיתול ספר תורה דרכו היא מנציחה זיכרונות מעליית משפחתה; פיטר יעקב מלץ בחר בשפה-האמנותית של כתבי יד יהודיים מאוירים מימי הביניים לתיעוד השבר
והתיקון במשפחתו.
אמנים אחרים המציאו חפצים חדשים לטקסים יהודיים הקשורים לתשובה, לאבל ולהתחדשות: תיבת ה"תשליך" של טובי קאהן קולטת לתוכה עוונות; כלי הנגינה שיצר דוב אברמסון מבטא את אמירת הווידוי; סיכות שעיצבו אופיר גלילי ואור הלברכט משמשות לרכיסת בגד שנעשתה בו קריעה של אבל. כוחו המשקם של הטקס נוסך חיים בתצלומיו של אריק וייס ובעבודות הווידאו של ראידה אדון, עמרם יעקבי ואורית רף, במקביל להכרה של עבודות אלה במגבלות התיקון.
התצלום של בניהו אלבז ויצחק וולף עוסק במתחים שבין מנהגים דתיים עתיקי יומין לבין רגישויות עכשוויות, בעיקר ביחס למיניות ולמגדר. עפרי כנעני מפרקת ומרכיבה מחדש את סיפור הסוטה. היא קוראת בכך תיגר על שנאת הנשים הגלומה בטקסט העתיק אך גם מאמצת את החיוניות והגמישות של המסורת הפרשנית היהודית המעוררת לחיים את המדרש החזותי שיצרה.
"אין דבר שלם יותר מלב שבור", כתב הרבי מקוצק, ותובנה זו מקבלת ביטוי מופשט בפסלו של זליג סגל. בטווח שבין הסיפורים הייחודיים של השואה ושל חיי הקיבוץ לבין החוויות האוניברסליות של התמודדות עם משברי אמונה, עקירה, מחלה ומוות, חושפות שמונה עשרה יצירות אלה את החקירות היצירתיות בתוכן ובצורה שעשו האמנים עת התמודדו עם שבר וביקשו תיקון.